פסק-דין בתיק ע"פ 40293-11-13

1.         ביום 08/10/13 הוציאה הוועדה המקומית לתכנון ובנייה יזרעאלים, (להלן :"המשיבה"), צו הריסה מנהלי, מכוח סעיף 238א לחוק התכנון והבנייה התשכ"ה - 1965, (להלן: " החוק"), ביחס למבנה בשטח של כ - 100 מ"ר שנבנה באזור חקלאי, ללא היתר ושבנייתו טרם הסתיימה.

2.         הצו הודבק על המבנה ביום 09/10/13.

3.         מכוח סעיף 238ז(א)(1) לחוק ותקנה 2(א)(1) לתקנות התכנון והבנייה (סדרי דין בבקשות לעניין צו הריסה מנהלי), תש"ע - 2010, (להלן: "התקנות"), אדם הרואה עצמו נפגע על ידי צו ההריסה המנהלי רשאי לפנות לבית המשפט, בתוך 3 ימים מקבלת הצו, בבקשה לבטלו. בקשה כזו לא הוגשה במועד הקצר המוקצב לכך בחוק וגם לא במועד מאוחר יותר, וזאת חרף ההליכים שהתקיימו עד כה, כפי שיפורט להלן.

4.         תוקף הצו שהוצא והמועד האחרון לביצועו, בהתאם לסעיף 238א(ט) לחוק היה 06/11/13. ביום 31/10/13 בטרם פקע הצו, ושבעה ימים לפני המועד האחרון לביצועו, כמתחייב מן התקנות, הגישה המשיבה בקשה לבית המשפט קמא להאריך את המועד לביצוע הצו ב - 60  ימים. הבקשה מנומקת ומפורטת ונסמכת על בקשת משטרת ישראל, אשר עקב אילוציה, הודיעה כי לא תוכל לסייע בביצוע ההריסה בתוך התקופה שהוקצבה לכך.

5.         לבקשה צורפו, בין היתר, תמונות המתארות את הבנייה (שהייתה באותו זמן בשלב שלד, כולל גג ורצפה), וכן מזכר שערך מפקח הוועדה, בו תועדה עמדתו של המשיב לבקשה, מר עבד אלסאלם ג'ומעה כעביה, שהינו אביו של המערער. על פי המזכר, אין למשיב התנגדות להארכת המועד.

6.         על סמך בקשה זו וצירופיה, נעתר בית המשפט קמא לבקשה והאריך את המועד לביצוע הצו ב-60 יום, קרי, עד ליום 06/01/14.

7.         ביום 21/11/13 הגיש המערער ערעור על החלטה זו, כאשר הנימוק העיקרי לערעור הוא שלא צורפה לבקשה עמדת המשיב בכתב, כנדרש בתקנות, ולא ניתנה לו הזדמנות להעלות את טיעוניו. המערער טען עוד, כי אביו איננו בעל הזכויות במבנה והכחיש את הטענה שאביו הסכים להארכת המועד לביצוע הצו.

8.         בד בבד עם הגשת הערעור, עתר המערער לבית המשפט קמא בבקשה לעכב ביצועה של ההחלטה (אף שבית המשפט המוסמך לדון בבקשה מעין זו, לאחר שהוגש הערעור הוא בית המשפט בו נדון הערעור). בקשתו נדונה במעמד שני הצדדים, בפני בית המשפט קמא; המערער העלה במעמד זה טענות ביחס להחלטה שניתנה על ידי בית המשפט קמא, ולאחר שמיעת טענות הצדדים נדחתה הבקשה, תוך התייחסות מפורטת לטענות המערער אחת לאחת.

9.         כאמור, המערער משיג על ההחלטה שניתנה ביום 4.11.13, בטרם נערך הדיון בפני בית המשפט קמא במעמד שני הצדדים ומבקש לבטלה, בשל פגמים שנפלו בה, משלא ניתנה לו הזדמנות, לטענתו, להשמיע את טענותיו ולא צורפה תגובה בכתב לבקשה.

10.        לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, שוכנעתי כי דין הערעור להידחות.

11.        הבקשה להארכת המועד לביצוע צו ההריסה המנהלי,  הוגשה לבית המשפט קמא, בתוך התקופה הקבועה בחוק, כשהיא מנומקת כנדרש ומלווה במסמכים התומכים בה והמבססים את הצורך בהארכת התקופה בה רשאית המשיבה לבצע את ההריסה. על פי תקנה 4(א) לתקנות, יש לצרף לבקשה מעין זו את תגובת המשיב לה בכתב.

12.        המשיבה לא צרפה תגובה בכתב של המשיב לבקשה (שאיננו המערער שבפני ואשר מפיו לא באה כל טענה בעניין זה), אך צרפה דו"ח שערך מפקח מטעמה ובו צוינה תגובת המשיב לבקשה. לא מדובר בדו"ח לאקוני אלא במסמך מפורט, שלפיו שוחח המפקח עם אביו של המערער, לאחר שהלה הזדהה בפניו בשמו. המפקח וידא כי אכן הוא משוחח עם המשיב, אשר הבנייה הבלתי חוקית נעשתה בתוך מתחם המגורים שלו. לפי המזכר, הוסבר למשיב כי בכוונת המשיבה להגיש בקשה להאריך את מועד ביצוע צו ההריסה, וכי היא מחויבת לקבל את תגובתו, לצורך הגשת הבקשה. המשיב היה מודע לקיומו של הצו, לא זו בלבד שלא טען כי הבנייה נעשתה על ידי אדם אחר, אלא קבל בפני המפקח על כך שמתנכלים לו. המשיב העלה טענות באשר לקשיים התכנוניים (כפי שעלה גם מטיעוני ב"כ המערער בפני), המונעים ממנו אפשרות לקבל היתר בנייה, וטען כי החליט כחודש וחצי קודם לכן לבנות ללא היתר. בנוסף, המשיב שיתף את המפקח במצבו הקשה, תוך ציון פרטים אישיים ומשפחתיים, כל אלה קיבלו ביטוי בתגובה שבמהלכה חזר ואמר ש "אם אנחנו רוצים להרוס שנבוא להרוס".

13.        על סמך האמור, היה למשיבה יסוד להניח כי המשיב הראוי בבקשתה הוא אביו של המערער, אשר הודה מפורשות כי הוא אחראי לבנייה הסמוכה לביתו. המערער לא פנה כאמור, בבקשה כל שהיא לבית המשפט. אין גם טענה כי פנה בשלב כלשהוא אל המשיבה לאחר מתן הצו או לאחר השיחה עם אביו והעמידה על טעותה, בטענה שהוא המשיב הנכון בבקשה.

14.        הטענה כי אביו של המערער כלל לא הסכים להארכת המועד נטענה בעלמא בהודעת הערעור, ב"כ המערער לא חזר עליה בטיעוניו בעל פה וגם לא מצא לנכון לצרף תצהיר של אביו לבקשה לעכב את ההחלטה או לערעור. כך גם האב לא פנה לבית משפט השלום בבקשה כלשהי לבטל את ההחלטה שניתנה, כביכול, על סמך מצג השווא. יתרה מכך, מטיעוני ב"כ המערער עולה כי הצו "התגלגל לידיו" לאחר תקופה מסוימת, והוא עצמו איננו נמצא במקום, כך שקיים ספק רב האם המערער הוא אכן המשיב הראוי בבקשה ומי שרשאי היה להתנגד להארכת ביצוע הצו.

15.        די באמור כדי לדחות את הערעור, שכן ההחלטה ניתנה בהסכמתו של המשיב, אשר הודה כי בנה את המבנה הבלתי חוקי ולא נשמעה מפיו כל טענה עד לרגע זה, כנגד עובדה זו.

16.        במהלך טיעוניו ביקש ב"כ המערער לתקוף את חוקיותו של צו ההריסה המנהלי. ב"כ המשיבה התנגדה לכך, ובצדק. אם המערער רואה עצמו נפגע מהוצאת הצו, כפי שטען, היה באפשרותו לפנות לבית המשפט בהליך שמטרתו ביטול הצו, והוא לא עשה כן. טיעון זה חורג גם מנימוקי הערעור, אשר גם במסגרתם לא ראה המערער לנכון לתקוף את חוקיות הצו.

17.        טענתו היחידה של המערער הראויה לבדיקה ודיון (אם נתעלם מכך שאין הוא המשיב בבקשה וקיים ספק האם היה צריך להיות משיב לה), נוגעת לאי צירוף תגובה בכתב של המשיב לבקשה שהוגשה לבית המשפט קמא. בעניין זה טוענת המשיבה כי מטרת התקנה היא ליידע את המשיב על כך שבכוונת המשיבה להגיש בקשה ולאפשר לו להגיב עליה. אין למשיבה דרך לאכוף על המשיב ליתן עמדתו בכתב.

18.        הואיל והמשיבה צירפה תגובה מפורטת של המשיב לבקשתה ולא באה כל טרוניה מצידו על הנאמר בה, ושעה שטיעוני המערער נשמעו בפני בית המשפט קמא ובפני, הרי גם אם מדובר בפגם דיוני, אין בו כדי להביא לביטול ההחלטה. (לשם השוואה ראה רע"פ 1143/13 מריסאת נ. הוועדה המקומית לתכנון ובנייה יזרעאלים).

19.        החוק לא נתן בידי המשיבה פתרון לשאלה כיצד עליה לנהוג כאשר המשיב איננו מעוניין למסור תגובה בכתב. הדעת נותנת כי אין המשיב יכול לסכל את מתן ההחלטה בסירובו או בחוסר רצונו להגיב בכתב, או כאשר הוא מסכים לבקשה ואין לו עניין להגיב על הבקשה בכתב.